<h1>ספר החינוך מצוה תקפ"ד</h1>
<h2>דף קלב:</h2>
שנמנענו מלקוץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר [דברים כ"ד] השמר בנגע הצרעת וגומר, ולשון ספרי השמר בנגע הצרעת בלא תעשה, ולשון משנה [נגעים פ"ז מ"ד] התולש סימני הטומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה. משרשי מצוה זו כתבתי בסדר אשה כי תזריע באזהרת ואת הנתק לא יגלח בסימן קע"ב [מצוה ק"ע], וקחנו משם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהתולש סימני טומאה בין כולן או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כולה או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית בין קודם שיראנו הכהן הנגע בין תוך ימי הסגר בין תוך ימי החלט או אפילו אחר הפטור בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ועל זה נאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות, כלומר כאשר צויתים תשמרו לעשות ולא שיתלוש או יקוץ הנגע, וכבר קדם לנו הכלל הידוע שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסילק מן הנגע ישאר פחות מכשיעור במותר, אבל אם נשאר כשיעור טומאה במותר כגון שהיתה בת בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחלה, וכן כל כיוצא בזה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין הענין כן בנתק שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק עד שיגלח כולו כמו שכתבתי במקומו בסדר אשה כי תזריע [מצוה ק"ע]. ואמרו זכרונם לברכה [שבת קל"ב ע"ב] בענין איסור זה שמי שיש לו צרעת בערלתו אינו חושש לה מלימול שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה כדקימא לן בכל מקום דאתי עשה ודחי לא תעשה, והוא דאי אפשר לקיים עשה אלא בביטול הלאו כגון זה דמילה בצרעת, ואמרו חכמים זכרונם לברכה [יבמות ג' ע"ב] דלא איתמר כללין דין בכל הלאוין אלא דוקא בלא תעשה קל, כלומר שאין בו כרת כמו לא תעשה דלא תלבש שעטנז [דברים כ"ב] דדחינן ליה משום עשה דגדילים תעשה לך, וכמו כן זה הלאו דלא יקוץ בהרתו שאין בו כרת גם כן ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאילו נאמר בתורה בפירוש לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה הואיל והחמיר הכתוב בו כל כך שחייב עליו כרת הרי הוא כאלו אמר בפירוש עשה דבר זה פלוני כל זמן שלא יצטרך לעבור בעשייתו בלאו פלוני. ויתר פרטי מצוה זו מבוארים במסכת נגעים [פרק שביעי]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמי שנצטרע ומכיר בסימני צרעתו שאינו רשאי לקוץ אותן, ועובר על זה ותלש אותן על הענין שזכרנו חייב מלקות.
